איך אורח החיים הבריא מחמיר את האכילה הרגשית שלך?

אני נתקלת פעם אחר פעם בנשים שמנסות להילחם באכילה הרגשית שלהן ולהפסיק לפנות לאוכל כדי להרגיע את הרגשות שלהן, בכל מיני שיטות שתחת הכותרת "אורח חיים בריא" עושות יותר נזק מאשר תועלת
ורק גורמות להן לאכול יותר אכילה רגשית בטווח הארוך.

אלה דברים שעל פניו יכול להיות שהם בריאים, אבל לאכלניות רגשיות הם עשויים להיות הרסניים.

אז בואו נדבר על 5 הטעויות שמחריפות את האכילה הרגשית:

 

לחלק את האוכל לאוכל אסור ואוכל מותר

כמעט כל מי שמנסה להשתחרר מאכילה רגשית מחליטה שהיא נכנסת לאיזשהו משטר בו היא צריכה להימנע מסוג מסוים של אוכל. זה עובד ממש לטווח קצר ואח"כ האכילה הרגשית חוזרת פי כמה וכמה. זה לא כי משהו פגום בנו, זה פשוט כי מהרגע שאנחנו מגדירות מזון מסוים כמשהו "אסור" אנחנו כל הזמן חושבות עליו. וכשאנחנו חושבות על משהו, אנחנו רוצות אותו מאוד, חושקות בו, חולמות עליו, מתעסקות בו והוא לא מניח לנו עד שאנחנו אוכלת אותו.

ואז כשאנחנו אוכלת את המאכל הנחשק אנחנו לא מצליחות להנות בכלל מהאכילה,
כי אנחנו עסוקות בלהרגיש רע על זה ששברנו את המילה שלנו ואכלת את הדבר "האסור".

כאשר אין גישה חופשית למזונות אהובים תחושת הקיפוח והדיכוי העצמי עולה והאכילה נעה בין תקופות של הקפדה על דיאטה לבין תקופות של אכילה רגשית ואף בולמוסים, כי "אם כבר אז כבר" ו"גם ככה הרסתי" ו"אני תמיד אהיה שמנה אז מה זה משנה".

 

להרגיש אשמה כשאנחנו לא אוכלת "מושלם"

הנטייה לאכול "מושלם" היא נטייה שמשותפת לאכלניות רגשיות רבות.
כל אחת מגדירה אחרת מה המשולם שלה – בין אם זה לאכול לפי תפריט מסוים, לפי שעות, לפי סך קלורי, לאכול תפריט שלא מכיל רכיבים מסוימים או לאכול רק בתגובה לרעב פיזי.
אבל כמעט כולן שואפות לדבוק בהחלטה שלהן בלי לסטות ממנה ימינה ושמאלה לעולם.

זו שאיפה לא הגיונית, כי אנחנו אנושיות וככאלה אנחנו לא יכולות להיות מושלמות.

זו גם שאיפה הרסנית, כי כמעט תמיד היא מובילה לכך שכאשר אנחנו כבר חורגת מההחלטה שלנו (כי אנחנו אנושית), אנחנו מרגישות אשמה שלא מאפשרת לנו להנות מהאכילה. האשמה הזו גורמת לנו להרגיש רע מאוד ואז אנחנו מחפשות עוד אוכל שיוכל לקבור את ההרגשה הרעה הזו.
הרי אנחנו אכלניות רגשית, זה מה שאנחנו עושות כשאנחנו מוצפות רגשית.

ככה הופכת כל חריגה קטנה ואנושית לחצי מטבח.

 

לאכול אוכל שאנחנו לא אוהבות רק כי הוא בריא

נשים רבות בוחרות מה לאכול אך ורק על פי קריטריונים של בריאות בלי קשר לטעם של האוכל ובלי קשר למה שהן אוהבות לאכול.

הן נמצאות במצב בו הן אוכלות ולא טעים להן, אוכלות ומתבאסות, אבל הן ממשיכות לאכול את הבריא הזה, כי צריך, כי חשוב להזין את הגוף במינרלים וויטמינים.
הצורך בהנאה נמחק והצורך היחיד שנשאר הוא הבריאות והשמירה על הסך הקלורי.

אנחנו לא דו"ח אקסל ואנחנו לא רק סך של קלוריות, ויטמינים, מינרליים וחלבונים.
כשאנחנו אוכלות אוכל שלא מספק אותנו אנחנו צריכות יותר אוכל כדי להיות מסופקות. ואז במקרה הטוב אנחנו אוכלות כמויות אסטרונומיות של הקייל כדי להיות מסופקת,
וברוב המקרים – אנחנו אוכלות גם את מה שלא טעים לנו ואחר כך נפצה את עצמנו בעוד ועוד מהטעים בלי שליטה.

אין מה לעשות, כשלא טעים לנו, אכילת הפיצוי היא רק עניין של זמן, הרי מגיע לנו אחרי שאכלנו אוכל שלא היה טעים לנו רק כי היינו צריכות.

 

לאכול מאכלים דלי קלוריות בתגובה לרעב רגשי

אני נתקלת בהמון נשים שבוחרות להיענות לרגשות שלהן על ידי אכילה של אוכל דל קלוריות. הן בוחרות לאכול ירקות במקום ממתקים כשהן זקוקות לנחמה של האוכל, מתוך תקווה שככה הן לפחות לא יעלו במשקל.

אין ספק שאכילה של ירקות לא תגרום לך להשמין, ובטח שאם אכלת מלפפון או גמבה כשלא היית רעבה לא קרה שום אסון (לא שאם אכלת פיצה, בורקס או עוגה קרה אסון כלשהו….), אך הבחירה לאכול אוכל דל קלוריות במקום להתמודד עם הרגשות פוגעת בנו לטווח הארוך.

קודם כל כי רובנו לא מצליחות למצוא את הנחמה הדרושה בירקות דלי הקלוריות.
אז אנחנו מנסות להרגיע את אי הנוחות הרגשית עם מלפפון והוא לא מספיק, אז אנחנו בודקת את הגמבה, את הבננה, את התמרים, את השקדים, את הביסקוויטים, את דגני הבוקר ואת כל מה שנמצא במטבח. עד שבסוף אנחנו מגיעות למתוקים או לפחמימות שמלכתחילה חשקנו בהם.

כלומר, מבחינה קלורית – בסופו של דבר, כמעט תמיד נאכל יותר מאשר החשק הראשוני שלנו. לפעמים ייקח כמה דקות עד שנגיע למאכל שרצינו בהתחלה ולפעמים כמה ימים – אבל בסוף נגיע אליו, מתוסכלות יותר ועם המון קלוריות בבטן שלא סיפקו אותנו.

אבל זה לא רק זה.
כי גם אם הסלט מצליח להרגיע את אי הנוחות הרגשית, הוא לא עוזר לנו לפתח אסטרטגיית התמודדות רגשית כלשהי, אלא רק מלמד אותך איך להדחיק ולהתעלם מצרכים רגשיים.
הדחקה מאוד לא בריאה נפשית שתמיד מתפוצצת ברגע הכי פחות מתאים.

בתהליך השחרור מאכילה רגשית המטרה היא ללמוד איך להתמודד עם הרגשות שלך, לעבוד עם ויסות רגשי וממש לפתח הרגלים חדשים ומועילים יותר לגוף ולנפש, ואכילת אוכל דל קלוריות לא מאפשרת לך את היכולת להתמודד עם הרגשות שלך. היא רק ממשיכה את ההדחקה הרגשית ורק מגדילה את כדור השלג של האכילה הרגשית.

אולי אפשר לרדת כך במשקל, אבל את המטרה הכי חשובה – העבודה הרגשית, החיבור לרגשות, הוויסות – לא נשיג עם ירקות כשאנחנו חוות רעב רגשי.

 

למדוד את ההישגים בתהליך לפי המספרים על המשקל

מי שרוצה להצליח בתהליך, יכולה לרצות לרדת במשקל אם היא בעודף משקל כמובן, אבל זו חייבת להיות המטרה המשנית ולא הראשית. המטרה הראשית חייבת להיות השחרור מהתלות הרגשית באוכל. השקט בראש.

כשהמוטיבציה שמניעה את התהליך הזה היא אך ורק מוטיבציה שממוקדת במה לא טוב בנו ובגוף שלנו – אנחנו מתייאשות. בהתחלה יש ריגוש של התחלה חדשה. אבל כשההתרגשות יורדת, גם אנחנו יורדות ואין לנו כח להשקיע בעצמנו, אם כל מה שאנחנו רוצות זה לשנות את עצמנו.

הרי למה בכלל שנרצה להשקיע ולטפח ולהזין באהבה גוף שאנחנו לא אוהבת?

 

 

אם אנחנו נמנעות מהטעויות האלה ומוכנות לסמוך על הגוף שלנו ולעשות עבודה רגשית, ממש להיות עם הרגשות האלה לחוות אותם לתת להם מקום ולזכור שרגש הוא כמו גל שמגיע לשיא שלו ונשבר – אנחנו מגיעות למקום הטוב הזה שבו הרגשות לא מנהלים אותנו, אוכל הוא רק אוכל ולא מה שמעסיק לנו את המח כל היום ואנחנו לא מפחדות ממנו.
אנחנו משוחררות מאכילה רגשית.

במקום הזה אנחנו יכולות לאכול רק כפית אחת של גלידה, אנחנו יכולות לשבת ליד עוגה שנראית מדהים ולא לאכול ממנה ואנחנו גם יכולות לאכול ממנה ולהמשיך הלאה.

וכן, אם אנחנו בעודף משקל אנחנו גם יורדות מזה במשקל.

כתיבת תגובה