מה הדבר הכי לא בריא והכי משמין שאת מכניסה לגוף שלך?

כמעט ולא עובר יום בלי שנפגוש הצהרה כזו או אחרת על המאכל המסוכן ביותר שאסור לנו בתכלית האיסור לאכול.
בפייסבוק, באינסטגרם, בטלוויזיה, בעיתון, בשיחות עם חברות – תמיד יהיה מי שיעלה את התיאוריה החדשה על המאכל הנוראי שיגרום לך לעליה חדה במשקל/ יפגע בחילוף החומרים בצורה בלתי הפיכה/ ירעיב אותך/ ידבק למעי/ יעלה את הכולסטרול והשומנים בדם בצורה הרסנית/ ייצור שומן בטני בלתי הפיך/ יגרום לך להצמיח קרניים.

אבל רגע. בואו ניקח צעד אחורה.
האם באמת אותו מאכל אסור בתכלית האיסור הוא הדבר הכי משמין והכי לא בריא שאת יכולה להכניס לגוף שלך?

אחת המחשבות שגורמות לנו להישאר במעגל המתיש של האכילה הרגשית היא זו שאומרת שיש מאכלים מסוכנים שאנחנו חייבות להתרחק מהם כמו מאש כי אם נאכל מהם – הכל ייהרס.
ואז נוצר מעין מעגל מרושע בו אנחנו אוסרות על עצמנו לגעת באותם המאכלים ובאמת מנסות להימנע מהם באמצעות כל טיפת כח רצון שיש בנו. אבל בסוף, במוקדם או במאוחר – נאכל מהמאכל הזה. אין מה לעשות, הוא טעים, הוא זמין, הוא כיף והכי חשוב – המחשבה על זה שאסור לגעת בו גורמת לנו לא להפסיק לחשוב עליו.
ומה קורה כשאנחנו אוכלות מאותו מאכל 'מסוכן'? אנחנו אוכלות ממנו המון, בכמויות מאוד גדולות כי כל המחשבות המוכרות והידועות רצות בראש שלנו – 'גם ככה הרסתי', 'אם כבר – אז כבר', 'ממחר דיאטה', 'נקזז את זה כבר מחר' וכל חברותיהן המרושעות שמזכירות לנו כמה אנחנו לא בסדר.
תחושת חוסר השליטה והאשמה שיש לנו על שכביכול עשינו את הפשע הנוראי של לאכול מהאסור גורמות לנו להרגיש ורע. ואנחנו אכלניות רגשיות, אז מה שאנחנו עושות כשרע לנו הוא כמובן לאכול.
וכשהאכילה הזו שהתחילה ממעט עוגה או פיצה הופכות לאכילה רגשית ענקית אנחנו מקבלות מעין הוכחה שקרית שאנחנו חייבות איסורים והגבלות וחוקים נוקשים, אחרת אנחנו מאבדות שליטה.

ככה המעגל חוזר על עצמו שוב ושוב – עברתי על אחד החוקים הנוקשים. הרסתי הכל. זה גם ככה יום שקלקלתי ויש לי הזדמנות לאכול הכל ובכמויות גדולות ואני צריכה גם להטביע את האשמה מתחת להרים של אוכל וגם להספיק ליהנות מכמה שיותר אוכל שאני אוהבת לפני שאני שוב אתחיל דיאטה וזה שוב יהיה מאכל אסור.

אז מה הדבר הכי משמין והכי לא בריא?
קמח? גלוטן? סוכר? פחמימות? שומן? מלח? מזון מעובד?
לא. אף אחד מהם לא גורם לך לאכול כמויות גדולות של אוכל לא בריא ועתיר בקלוריות בלי שליטה.
מה שבאמת פוגע בבריאות שלך וגורם לך לאכול בכמויות גדולות זו האשמה.

האשמה היא הדבר הכי משמין והכי לא בריא שאת יכולה להכניס לגוף שלך.

אנחנו לא משמינות מחתיכת עוגה. גם לא ממשולש פיצה. למעשה לא הבריאות שלנו ולא המשקל שלנו נקבעים על קוצו של ביס.
אנחנו משמינות מזה שאנחנו מרגישות שאסור לנו לאכול מהעוגה, אז אנחנו מיישרות ממנה קצת.
אוכלת מהר ובחטף ובעמידה. מיישרות עוד קצת. ועוד קצת. אוכלות מאחורי הגב של עצמנו. בלי לשים לב לטעם או ליהנות מהעוגה כי אנחנו עסוקות בלהרגיש אשמות ולא בסדר על שהעזנו לאכול מהדבר הנוראי הזה.
האשמה הזו גורמות לנו להרגיש רע ולפנות לעוד ועוד אוכל. האשמה היא זו שהופכת פרוסת עוגה הופכת לעוגה שלמה וביסלי ובמבה ובורקס וג'חנון ופיצוחים ושוקולד.
כדי לברוח מהאשמה אנחנו אוכלות המון קלוריות והמון דברים שלאו דווקא בריאים לנו. בלי האשמה היינו פשוט נהנות מפרוסת עוגה בנחת וממשיכות הלאה בחיינו.

בכלל, אם נעצור לחשוב על זה לעומק – מה הקשר בין אכילה לאשמה?
אשמה היא רגש שנוגע במוסר ואני נשבעת לך שלא עשית שום דבר לא מוסרי כשאכלת משהו שאת אוהבת (אלא אם גנבת את האוכל הזה מילד מורעב, אבל אז זה סיפור אחר לחלוטין…). לא רצחת, לא שדדת, לא עשית שום מעשה לא מוסרי. סך הכל אכלת פיצה או שוקולד או בורקס.
זה לא הופך אותך לאולמרט.

הרבה מאתנו לא מודעות לכך שהאשמה היא זו שמפריעה להן בדרך למטרות שלהן.
חלק לא קטן מהאכלניות הרגשיות מאמין שהיא מקדמת אותן, נותנת להן מוטיבציה, עוזרת להן לגייס את עצמן ולהתקדם. אבל זו לא האמת.
האמת היא שהאשמה הזו רק תוקעת לנו את התהליך, האמת היא שהאשמה הזו משמינה אותנו ופוגעת בבריאות שלנו. גם הפיזית וגם הנפשית.
כל הנתונים המחקריים מראים ששימוש באשמה וביוש כמניע למוטיבציה לא עובד. דווקא כשאנחנו מקבלות את עצמנו, מאשרות את עצמנו ואת הערך העצמי שלנו, דווקא כשאנחנו נחמדות לעצמנו –
אנחנו יכולות להניע את עצמנו לכבד את עצמנו בהרגלים שעושים לנו טוב. פיזית ונפשית.

אם נחשוב על זה לעומק רגע –
אם אשמה הייתה עובדת ובאמת יעילה לירידה במשקל, כנראה שרוב הנשים בעולם המערבי היו רזות.

כל עוד אין לך אלרגיה צליאק או הגבלה בריאותית רפואית אחרת, אין מאכל אחד שאת חייבת להימנע ממנו כי הוא יפגע בבריאות שלך ו/או במשקל שלך בצורה בלתי הפיכה. יש מאכלים שאת מעדיפה לאכול מהם יותר, יש מאכלים שאת מעדיפה לאכול מהם פחות.
ויש אשמה אחת גדולה שכדאי לשחרר אותה כמה שיותר מהר כדי שבאמת תוכלי לאכול רוב הזמן אוכל שעושה לך טוב ונעים בגוף ומעת לעת ליהנות מאוכל פחות מזין במידה.

ואם מישהו יגיד לך שאת חייבת להימנע ממאכל מסוים כי אחרת יקרה אסון בלתי הפיך לגוף שלך – אני מרשה לך להשתמש ב'פתק מהרופא' של הפוסט הזה ולומר שיעל אמרה שזה בסדר ולא הבריאות שלך ולא המשקל שלך נקבעים על קוצו של ביס.

4 Responses to מה הדבר הכי לא בריא והכי משמין שאת מכניסה לגוף שלך?

  • מזדהה עם כל מה שאת כותבת. איך אפשר להפטר מהאשמה הזו??
    מתי ואיפה יש הרצאה שלך?
    כל הזמן אני מתעסקת בזה. חושבת על זה. מלאה רגשות אשם ונכנסת ללופים.

    • אחרי שאנחנו מבינות שאנחנו רוצות להוציא את האשמה מהחיים שלנו, זה הזמן לעשות עבודה רגשית ומחשבתית. לשים לב למחשבות המאישות של 'משטרת האוכל', לתפוס אותן בזמן אמת, להרהר בהן ולנסות לערער אותן. את זה עושים במקביל לעבודה על הרגש של האשמה, התחושות שלו בגוף וההרפיה מהן. בצורה זו, באמצעות תרגול מעמיק ושוטף האשמה לאט לאט עוזבת אותנו.
      אני לא אשקר, זה מאתגר ודורש מאמץ – אבל זה לגמרי אפשרי וזה הופך את החיים מקצה לקצה. לא רק את האכילה.

  • יעל יקרה! אני מסכימה עם דברייך כי יש בהם הגיון בריא. יחד עם זאת, כשאני מכניסה טיפת מתוק או ביס מפרוסת לחם או אפילו פרי, התאבון נפתח לי ואינני יודעת גבולות עד שמתפוצצת. כנ"ל לגבי פחממות מורכבות. אין לי שום בעיה לאכול חצי סיר קינואה. אני סובלת מאכילת יתר ובולמוסים מטורפים של מתוק. הפחממות עבורי הם אוייב ולמרות זאת, אני חוזרת כל יום מחדש ואוכלת מהם בכמויות

    • הפחמימות עבורך הן אויב כי כך הגדרת אותן במשך שנים וזה המצב הרגשי שלך ביחס אליהן. כרגע זה המצב – את מתייחסת אליהן כאל אויב וממשיכה לאכול מהן בכמויות. אחרי שתורידי את הריגוש, תשני את צורת החשיבה שלך, תסתגלי לאכול מהם כל הזמן בלי הידיעה שתיכף לוקחים לך אותן ותהפכי אותן שוות מבחינה רגשית לכל מאכל אחר – זה כבר לא יהיה כך. זה דורש תרגול ועבודה, אבל זה ממש אפשרי. אני רואה מדי יום ביומו נשים שעוברות את התהליך הזה והפחמימות הופכות מאויב לפשוט אוכל. לא טוב ולא רע. אוכל.

כתיבת תגובה