איך לבחור אם לאכול או לא?

הגוף שלנו הוא לא דמוקרטיה, אין בו מערכת בחירות מתוזמנת היטב עם קמפיינים מהודקים, מצעים, תאריכים, מדגמים ואחוזי חסימה. למרות שאין מערכת משומנת של בחירות, אנחנו מקיימות בחירות כל העת, הרבה יותר מפעם ב-4 שנים. והבחירות האלה – הן הגורם הראשי לקושי עם האכילה של רבות מאתנו.
בשונה ממה שקורה במערכת בחירות דמוקרטית בה אנחנו יכולות להסכים או לא להסכים עם מה שהרוב בחר, אך תמיד נזכור שהוא הרוב ואנחנו עשינו את המקסימום שלנו – כשאנחנו בוחרות אם לאכול אנחנו גם האופוזיציה, גם הקואליציה, גם הרשות המחוקקת, גם הרשות המבוצעת וגם מבקרות המדינה.

ומה זה אומר בתכלס, מתחת למילים היפות?

זה אומר שאנחנו בלי סוף פעמים מקבלות החלטות האם לנשנש משהו שאנחנו אוהבות ולא משנה אם החלטנו שאנחנו אוכלות או אם החלטנו שאנחנו לא אוכלות – אנחנו נשארות עם הרגשה נוראית בגלל הבחירה שלנו. אנחנו נשארות עם מה שאני מכנה 'רעש' בראש, שהוא הדבר הכי מתיש שיש באכילה הרגשית.

אני אדגים:

נניח ובא לי לאכול עכשיו עוגייה. כי ראיתי פרסומת לעוגייה, כי הרחתי מאפים, כי כולם אוכלים לידי, כי נזכרתי בעוגייה – בא לי…. סתם ככה. בלי קשר לדרמה גדולה.

אם אני אומרת לעצמי:  "עזבי. זה משמין/ זה לא בריא / את לא רעבה/ את לא צריכה את זה"
ולא אוכלת את העוגייה – אני מרגישה קיפוח ותסכול. אני מרגשה קרבן. אני לא אוכלת אבל אני בפיצול הזה בין כן לאכול או לא לאכול ואז גם מגיעות כל המחשבות של 'זה לא פייר', 'למה הרזה הזו יכולה לאכול את מה שבא לה ורק אני לא', 'כמה אני יכולה לסבול' ו-'למה תמיד אני צריכה להיות בעונש'.

אני בוחרת לא לאכול אבל הבחירה הזו לא משאירה אותי עם שקט בראש. אני בוחרת לא לאכול אבל אני נשארת במלחמה פנימית מול האיסור לאכול. ואז…. רע לי ולא כיף לי ולא נעים לי ואני אחפש נחמה. במוקדם או במאוחר אני אגיע לאוכל, כי אני אכלנית רגשיות וכשרע לי אני הולכת למצוא עידוד באוכל.

אצל אחת זה יקרה ממש כמה שעות אחרי שהיא תחזור מהמסעדה שהיא אכלה בה רק סלט ונמנעה בכוח מהפסטה ובלילה בבית היא תרד על חצי מטבח, אצל אחת זה ייקח כמה ימים עד שהיא תפצה את עצמה – אבל כך או כך כשאנחנו בוחרות ונשארות עם חוויה פנימית של קיפוח האכילה הרגשית במוקדם או במאוחר תגיע.

האופציה השנייה היא שבא לי עוגייה ואני אוכלת את העוגייה.
אני אוכלת ותוך כדי מרגישה שאני עושה משהו לא בסדר, כי 'זה משמין', כי 'זה לא בריא', כי 'אני חסרת כח רצון' ו-'מה הבעיה להתאפק'. אני אוכלת ובתוכי יש קולות שמסבירים לי איזה 'פושעת' גדולה אני כביכול, קולות שמסבירים לי ש'הרסתי הכל', 'אני חסרת כח רצון', 'אני בחיים לא אצליח' ועוד אינסוף האשמות שונות ומשונות.

אני בוחרת לאכול עוגייה, אבל אני לא שלמה עם הבחירה שלי. אני מרגישה אשמה, בושה ותסכול מעצמי ומהאכילה שלי. ואז….. רע לי ואני מחפשת נחמה ואני אכלנית רגשית, אז מה אני עושה כשאני צריכה נחמה? אני אוכלת.

ככה עוגייה אחת הופכת לכל החבילה ולכל יתר מה שנגיש לי כרגע ואני מוצאת את עצמית בלי להתכוון ב'מסיבת' ממתקים בלתי נגמרת. וכשאני אומרת 'מסיבה' אני מתכוונת למסיבה עצובה מאוד. כואבת.

אבל זה לא חייב להיות ככה!

המצב הזה שבו לא משנה מה אנחנו עושות בסוף אנחנו מסיימות בהרגשה לא נעימה ובאכילת יתר, המצב הזה שתמיד מוביל לאכילה רגשית, מגיע רק כשאנחנו לא יודעות איך לבחור ולקבל החלטה שמשאירה אחריה שקט בראש. שקט בראש בלי מחשבות של 'זה לא פייר ונמאס לי תמיד להימנע ולא להנות' או של 'נמאס לי תמיד להיות חסרת שליטה וכוח רצון'. כי כשאנחנו מקבלות החלטה שמשאירה אחריה שקט בראש אנחנו יכולות לא לאכול ולהרגיש מצוין עם זה, אנחנו גם יכולות לאכול ושזה יגמר גם בעוגייה אחת או אפילו פחות ונרגיש טוב עם זה ונחזור לשגרה שלנו.

אז איך אנחנו בפועל בוחרות בצורה שתשאיר שקט בראש?

שלב 1 – עצירה

קודם כל אנחנו מזהות שנכנסנו עכשיו לפינה הזו של 'לאכול או לא לאכול', שנכנסנו למאבק הפנימי הזה שאנחנו כבר יודעות שיסתיים ברע. ברגע שאנחנו מזהות את זה אנחנו עוצרות. המפתח הוא לעצור. לעצור כדי לבחור. העצירה מאפשרת לי לדחות בכמה רגעים את רגע ההחלטה, את הרגע שבו אני מחליטה האם אני אוכלת או לא אוכלת. המטרה היא לצאת מהדפוס האוטומטי לעבר הבחירה. בחירה אמתית. בחירה שמשאירה אחריה שקט בראש ללא הלקאה עצמית או תחושת קיפוח.

בשלב הזה נרצה להבין מה עורר את הדחף לאכילה. בשביל לדעת לבחור נכון חשוב שנבין שאנחנו לא חיות בוואקום והתשוקה לאכילה לא מופיעה בלי סיבה. אנחנו לא סתם נתקעות על מאכל כלשהו וחייבות לספק את התשוקה אליו ע-כ-ש-י-ו. מתחת לכל בא לי יש רגש שמניע אותו. אם הכל מאוזן רגשית והכל על מי מנוחות, אני יכולה לחשוב על פיצה על בורקס על שוקולד ולהמשיך הלאה בלי שזה ייתקע לי בראש, אבל אם ראיתי עכשיו פסטה והפסטה הזו נתקעה לי בראש ולא הרפתה זה סימן שיש משהו מתחת. משהו רגשי. אולי מודחק, אולי פחות מודע. אבל הוא תמיד שם.

לכן ברגע שעולה התשוקה לאכילה הזו תמיד נעצור לשאול את עצמנו – 'מה בדיוק חשבתי או מה בדיוק קרה שאולי גרם לי להרגיש את הצורך להתנתק ולפנות לאוכל?' 
אולי זה משהו שמישהו אמר, אולי זה משהו שקרה, אולי זה משהו שחשבתי עליו אן נזכרתי בו? ואולי זה בכלל משהו שאני מנסה להמנע מלעשות או לחשוב עליו?

שלב 2 – מחשבה

בסופו של יום מה שקובע איך אנחנו מרגישות ואיך אנחנו פועלות זה לא מה שקורה במציאות האובייקטיבית, אלא איזה מחשבות חולפות לנו בראש בתגובה למה שקורה. האכילה היא אף פעם לא תוצר של גורם חיצוני.
היא לא תוצר של הבוס המעצבן. היא לא תוצר של הילדים. היא לא תוצר של אמא שמנג'סת. היא לא תוצר של לחץ. האכילה היא תוצר של מה שאנחנו מספרות לעצמנו. האכילה היא תוצר של זה שאני מספרת לעצמי: 'ביום שבת אני תמיד אוכלת הרבה', 'מגיע לי לאכול כי עבדתי קשה', 'אין חגיגה בלי עוגה', 'בבית של ההורים אני תמיד נופלת על המקרר', 'אי אפשר לראות סרט בלי פופקורן', 'רק השוקולד ירגיע אותי', 'מה זה משנה אני גם ככה שמנה', 'ממחר אתחיל דיאטה', 'אם כבר אז כבר', 'כל היום שמרתי אז עכשיו זה הזמן להתפנק'….

כל סיטואציה מעוררות בתוכנו אינספור מחשבות אוטומטיות כאלו שלרוב אנחנו בכלל לא שמות לב אליהן ולכולן יש דבר אחד משותף  –  יש בהן אלמנט של הונאה עצמית. בכל המחשבות האלה ששולחות אותנו לאכול ומצדיקות את האכילה יש אלמנט של הונאה עצמית ושכנוע. כשאנחנו מרמות את עצמנו אין לנו ריבונות אמתית, אין לנו חופש בחירה אמתי. לכן חשוב שנזהה את הסיפורים האלו שאנחנו מספרות לעצמנו ונתחיל לערער אותם. ממש כמו שעורך דין בבית משפט מנסה לערער את אמינות העד, למצוא את הסדקים באמת, לא לחפש איך הכל שקר אלא למצוא את הסדק הקטן שלא מתיישב עם הסיפור הגדול – כך גם אנחנו מערערות מעט את המחשבה האוטומטית שעד עכשיו התייחסנו אליה כאמת מוחלטת.

לכן בזמן ההשהיה אנחנו רוצות לשים לב לדפוסי החשיבה האוטומטיים שלנו ולשאול את עצמנו מה אנחנו חושבות ביחס לאוכל ברגע הזה שהדחף עלה ולבחון איזה סיפור אנחנו מספרות לעצמנו על האוכל. ואז כמובן נבדוק עד כמה הסיפורים שרצים לנו בראש אמתיים ונאמנים למציאות.

לכן נעצור ונשאל את עצמנו: האם יש הוכחות שסותרות את המחשבה הזו? היכן חוסר הדיוקים במחשבה? עד כמה המחשבה קיצונית או מרוסנת? האם אני מבססת את המחשבה על המציאות או על תחושות זמניות? האם הגיוני לחשוב ככה?

שלב 3 – רגש

בשלב הזה אנחנו עוצרות להבין מה אנחנו מרגישות ולתת שם לרגש הכי דומיננטי בתוכנו כרגע. בכל רגע נתון יש בתוכנו רגשות וברגע זה ממש, כשהתשוקה לאכילה הרגשית הזו עלתה בנו יש שם רגש שלא מקבל מספיק תשומת לב ולכן חשוב שנזהה מה אנחנו מרגישות כך שנוכל לתת לו מקום ולשחרר אותו.

רגש, כל רגש עובר  אם אנחנו רק נותנות לו להיות ומתמסרות לו. זה קורה רק אם אנחנו מוכנות להרגיש אותו בלי לשקוע במחשבות, ניתוחים, הרהורים ופירושים. אנחנו עוצרות להרגיש את הרגש בגוף שלנו, ברמה הכי פיזית שיש. גם אם הוא כואב, גם אם הוא לא נעים. אנחנו לא חושבות על הרגש, לא נתקעות בלופים מחשבתיים ובטח ובטח שלא שופטות את עצמנו על מה שאנחנו מרגישות או על זה שאנחנו רוצות לאכול.

אנחנו מסכימות להרגיש, להתמסר לרגש, לתת לו להגיע לשיא ולחלוף. בדיוק כמו ילדים שעדיין לא למדו אותם שאסור להרגיש והם מתמסרים לכל רגש שעולה בהם, חווים את הרגשות שלהם ויוצאים מהם באותה מהירות שנכנסו אליהם. הם מתמסרים לרגשות והרגשות לא נתקעים אלא זורמים וממשיכים הלאה. זה כי הם לא חושבים. הם פשוט מרגישים. אנחנו פשוט חושבות כ"כ הרבה עד שלא נשאר מקום לרגש.

כשאנחנו מסכימות להרגיש, ללא התערבות, ללא שיפוט, ללא מאמץ להתגבר להבין לשלוט ולהרגיע. רק להרגיש – שם קורה הקסם. רגש הוא כמו גל שמגיע לשיא שלו ונשבר והולך וחולף הלאה ועושה טרנספורמציה ומשתנה ומפנה את מקומו לרגש אחר.

שלב 4 – בחירה

במקום הזה, אחרי שעשינו עבודה רגשית ומחשבתית אנחנו יכולות להגיע לשלב האחרון – הבחירה. אחרי שעצרנו, הבנו מה עורר את הדחף לאכילה, שילבנו עבודה רגשית ומחשבתית – אנחנו יכולות לקבל החלטה יעילה, החלטה שלא נובעת ממלחמה פנימית, אלא החלטה שמאזנת ומכילה את הרצונות השונים ואת התהליכים השונים שמתחוללים בתוכי. בצורה כזו במקום מלחמה יש שלום פנימי ולי יש את היכולת להחליט האם לאכול או האם לא לאכול ולהישאר אח"כ עם שקט בראש בלי להפוך כל נשנוש כזה לפתח של אכילה בלתי נגמרת.

הסוד בבחירה הוא שבאמת תהיה לנו בחירה, כלומר שבאמת כל אחת מהבחירות היא לגיטימית. זה בסדר לבחור לאכול וזה בסדר לבחור לא לאכול. התהליך הזה עובד רק כשאני מבינה שאין בחירה טובה שאני מקבלת עליה נקודות בונוס ואין בחירה רעה שאני מקבלת עליה מינוס חמש נקודות ועונש. זה קורה רק מתוך מקום שאני מבינה שכל בחירה היא בסדר כי המטרה שלי היא לעבור ממצב שבו האוכל שולט בי ואני מרגישה חסרת אונים למצב שבו יש לי בחירה, שאני הריבונית על האכילה שלי.

גם אם אני בוחרת לאכול עכשיו – זה משהו אחר לחלוטין, כי עכשיו זו בחירה מודעת, בחירה שמשלבת גם רגש וגם מחשבה. זו תהיה אכילה מתוך מקום של ריבונות. זו כבר לא אכילה שהרגש שולט עליה, זו אכילה שבחרתי בה. וזה הבדל של שמיים וארץ. זו אכילה שמשאירה שקט בראש ולא מניעה תסכול אשמה קיפוח או ייאוש שמובילים לאכילה רגשית נוספת.

כשכל האפשרויות באמת פתוחות בפנינו ואנחנו עושות את התהליך הזה כפי שהדגמתי כאן כל אחת ואחת מאיתנו באמת יכולה להיות המלכה של הבחירות שלה ולא עבד של הרגשות שלה.
וזו המטרה האמתית שלנו.

כדי שלא תשכחי את התהליך החשוב הזה והוא יהיה זמין לך בכל עת הכנתי עבורך קובץ גרפי קצר ונח שאת יכולה להדפיס או לשמור בטלפון הנייד ולהעזר בזו בזמן אמת עד שתזכרי את כל השלבים בע"פ

6 Responses to איך לבחור אם לאכול או לא?

  • ניתן מדהים!!! תודה רבה.
    ו…שאלה….
    מה עם רגש של תשוקה ושמחה המופנה לאכילה ???

    • אין הבדל בין רגש לרגש מבחינת האכילה הרגשית. הרגשות שמניעים את האכילה הרגשית יכולים להיות מכל קצוות הסקאלה – זה יכול להיות רגש כואב כמו עצב או תסכול או אכזבה שנמצאים שם בפנים ומנקרים אבל זו גם יכולה להיות שמחה והתרגשות והתאהבות וחדווה. לפעמים אני מתקשה לבטא שמחה ורגשות נעימים בדרכים אחרות, לפעמים אני יודעת שאני צריכה לשמוח אבל מרגישה שאני לא חווה את זה מספיק וצריכה להעצים את השמחה…
      אנחנו מדברות על כל מנעד הרגשות לא רק על קצה אחד של הסקאלה וההתמודדות היא אותה ההתמודדות בדיוק – לשלב רגש ומחשבה. להתמסר לרגש. למצוא את הסדקים במחשבות שלנו (האם באמת אין חגיגה בלי עוגה?) ולבחור בחירה שמשאירה אחריה שקט בראש ובלב

  • תודה יעל יקרה!
    פוסט מדהים ומדוייק ומלא בערך

  • כתבת מהמם!
    רציתי לשאול בנוגע למה שציינת לגבי רגשות – שהם באים וחולפים כמו גלים- במידה ומדובר על רגש כואב ומעיק שקשה לחוות, כמה זמן לוקח להיות בתוך התחושות עד שה״גל״ חולף? זה יכול להמשך דקות/ שעות/ ימים..? שואלת כי בדרך כלל כשעולות תחושות לא נעימות הנטייה היא להדחיק ולהתעלם כדי לחסוך את הקושי..

    • כשהכל מאוזן ואין הדחקה או לופים מחשבתיים של מחשבות סגורות וכדורי שלג של רגשות, רגש יכול לחלוף תוך כ-90 שניות. זה זמן מאוד קצר שרובנו לא מכירות כי אנחנו לא רגילות לא להדחיק (וכל הדחקה רק מגדילה ומנפחת את הרגש עוד ועוד ואז זה לוקח יותר ויותר זמן) וכשאנחנו לא מדחיקות אנחנו רגילות לחפור במחשבות סגורות שכל אחת מהן מנפחת ומגדילה עוד ועוד את החוויה הרגשית ולא נותנת לה לחלוף.
      בגדול, רוב הרגשות ירגעו תוך כדקות ספורות כשאנחנו מיומנות בעבודה רגשית נכונה. אבל זו מיומנות שיש לתרגל כי לצערי למרות שאנחנו נולדות עמה רובנו הגדול חונכנו לזנוח אותה וכבר שנים שלא נעזרנו בה….

כתיבת תגובה