תמונות לפני ואחרי – כל האמת

יש לי וידוי: אני שונאת תמונות לפני ואחרי.
אני אלרגית אליהן. יש בי אנטי מאוד גדול אליהן.

לא, זה לא כי אני שמנה שהרימה ידיים או איזה משהו מחריד כזה שכבר יצא לי לשמוע.
אני בעצמי ירדתי יותר מ-60 קג ואני שומרת על הירידה הזו כבר 7 שנים (עם מגמת ירידה קלה כל העת), מה שאומר בתכלס שאני יכולה להתגאות בתמונת לפני ואחרי שלי ולקצור כמויות בלתי הגיוניות של לייקים ותגובות מפרגנות.
אבל אני לא אעשה את זה לעולם. זה עושה לי פריחה. בעיקר בלב.

כל פעם שעולה תמונת לפני ואחרי אני גוללת. לא קוראת את סיפור ההצלחה והניצחון. לא מסתכלת. לא איכפת לי.
כלומר איכפת לי – אבל איכפת לי בעיקר מההשלכות המכאיבות שתמונה כזו עושה ללא מעט נשים שרואות אותה ומתכווצות. מרגישות קצת פחות טוב מלפני שנתקלו בתמונה בפיד.

המסר שתמונות לפני ואחרי מעבירות הוא ברור והוא אחד – תמונת הלפני היא התמונה הרעה ותמונת האחרי היא התמונה הטובה.
גם אם לא התכוונת שזה יהיה המסר, כי זה מה שתמונות לפני ואחרי עושות.
זה מה שהן עושות כי הן חלק בלתי נפרד מהבנייה חברתית עמוקה וכואבת, הבנייה חברתית ששופטת אותנו הנשים כשוק בשר על סמך מראה חיצוני וזהו.

התמונות האלה בסופו של דבר מהללות רק את המראה החיצוני שהשגת ולא את ההתנהגויות הבריאות שאימצת לחייך.
את תקבלי מאות ואלפי לייקים בלי קשר לאיך השגת את התוצאה הזו, גם אם השתמשת בשיטות לא בריאות ואף מסוכנות – עדיין תקבלי את הלייקים והתמיכה.
כי מה זה קצת בריאות אל מול אידאל יופי נערץ?!??

ותסלחי לי, אבל זה דפוק.
זה דפוק שנשים שלקחו כדורים או תרסיסים מסוכנים, שהתאמנו בצורה אובססיבית ולא בריאה עד לכדי פציעות, שבודדו את עצמן חברתית כדי לא להגיע לאירועים שיש בהם אוכל, שהקיאו או צמו או "סתם" דילגו על ארוחות; מקבלות את התמיכה והעידוד האלה. זה הרי עידוד של כל מה שרע בתרבות שלנו.

בסופו של דבר, התמונה הזו שמרמזת שהאישה הזו שמצולמת בתמונת הלפני היא לא מספיק טובה, היא לא מספיק חזקה, היא לא בעלת מספיק כח רצון; מכאיבה למי שנאבקת עם המשקל. מכאיבה למי שלומדת לאהוב את עצמה. מכאיבה למי שהשכילה לעשות ולצאת ממעגל הדיאטות ועדיין מחפשת את דרכה לקבלה עצמית.

אני מכירה לא אישה שמנה אחת ולא שתיים שהן שמנות מאוד, שמנות אפילו יותר מתמונת הלפני שלכן, והן הכי מספיק בעולם. כי הן הופכות עולמות ומשנות סדרי עולם. ודווקא להן את הכי מכאיבה, ככה בלי להתכוון, כשאת מעלה את תמונת הלפני ואחרי שלך. דווקא על הפצעים שלהן את זורה מלח.

מלח שמאוד יכול להיות שאת גם זורה על הפצעים של מי שתהיי בעוד שנה או שנתיים כשכח הרצון של הדיאטה ייגמר ואת (סביר להניח) תעלי במשקל בחזרה (כמו יותר מ-95% מהנשים שירדו במשקל….) ואת תהפכי לעבד של תמונת הלפני ואחרי שלך, שתהפוך למשקולת שגוררת אותך למטה, לדבר שאת תמיד משווה את עצמך אליו, לאני הכביכול מושלמת שלך ולעד מכאיבה על כך שאת לא מספיק.

ירדת במשקל?
שינית את התזונה שלך?
את בריאה יותר?
הגעת להישגים שאת מרוצה מהם בלי לפגוע בבריאות הנפשית שלך?

סחטיין עליך. בשיא הרצינות.

תחגגי את זה. תחגגי את זה באמת.
לא בתמונה שמהללת את הדבר שהכי פחות צריך להלל אותו – הרזון.

החיים הם לא לפני ואחרי, החיים הם עכשיו. תחגגי את העכשיו שלך.
לא משנה אם ירדת או עלית במשקל.
ראבאק, תחגגי, כי פשוט מגיע לך לחגוג.

כתיבת תגובה