לקינוחים יש קיבה נפרדת

ארוחת שבת עם המשפחה. השולחן עמוס מטעמים וכולם מעמיסים עוד ועוד לצלחת. האוכל טעים, החברה נעימה, ותוך כדי השיחה הצלחות מתרוקנות ומתמלאות שוב ושוב.
בסוף המנה העיקרית מרבית יושבי השולחן מפוצצים. כפתורי מכנסיים נפתחים וגם המשפט המשפחתי הקבוע שלנו נזרק לאוויר – "אכלתי יותר מדי, בא לי למות".
כחצי שעה מאוחר יותר, אחרי שהשולחן פונה וכולם עברו לשבת בסלון, הקפה והתה הוגשו לצג עוגה ופתאום כל אותם אנשים שלפני רגע היו מפוצצים לוקחים צלחת מהעוגה.
משפט אחר נזרק לאוויר – "לקינוחים יש קיבה נפרדת".
אני לא חושבת שיש מישהי בעולם שלא יצא לו מעולם לשמוע את המשפט הזה.

כדי שהמין האנושי ישרוד ההישרדות המח הפך את האוכל למענג, העונג הזה בעצם ייצר את המוטיבציה להתאמץ ולהשיג אוכל בתקופה בה לא ניתן היה להזמין אוכל בשיחת טלפון אחת והאוכל לא היה נגיש וזמין.
מרכז הרעב והשובע במח בנוי כך שבזמן רעב האוכל ייתפס כמענג וכשמגיע השובע האוכל ייתפס כפחות מענג ונפסיק לאכול. זו הסיבה שכשאנחנו מפוצצות בסוף ארוחה אנחנו בכיף יכולות לחשוב (ובאמת להאמין לזה) שלעולם לא נרצה לאכול עוד. ככה המח בנוי.

אז איך זה שכשמגיע הקינוח פתאום בא לנו עליו שוב?

הרי לכולנו ברור שיש לנו קיבה אחת ושאם היא מלאה באוכל אין בה באמת מקום לקינוחים. אף אחת לא באמת חושבת שיש לו קיבה נוספת לקינוחים ובכל זאת רובנו מרגישות שגם כשאנחנו מפוצצות יש לנו מקום לקינוח.

גם כאן התשובה מתחילה מהמח ומהחתירה של האבולוציה לשרוד.

כל תא ותא בגוף שלנו מורכב מחלבונים, סוכרים, שומנים ויטמינים ומינרלים. אלה החומרים ההכרחיים לקיום שלנו. בכל רגע נתון יש בלאי טבעי של החומרים האלה באתים ואכילה היא הדרך היחידה שיש לנו להכניס אותם לגוף כדי שהתאים ימשיכו לבנות את עצמם ואנחנו נמשיך להתקיים.

החומר הכי משמעותי בתאים הוא החלבונים והם גם אלו שמתבלים במהירות הגבוהה ביותר, זו הסיבה שמדברים אתנו המון על החשיבות של החלבונים. כשאנחנו אוכלות חלבונים אנחנו משחזרות את הבלאי הזה ומחדשות את התאים.

אבל מעבר לחלבונים שכ"כ חשובים לנו הגוף שלנו צריך אנרגיה לפעילות הזו של שחזור התאים. ומי שנותן את האנרגיה לפעולה הזו זה הפחמימות, הסוכרים.
בדיוק כמו שבצבא יש את הלוחמים בחזית ויש את הלוחמים בעורף שאמנם לא נלחמים אבל בלעדיהם העבודה בחזית לא הייתה יכולה להתקיים, כך אנחנו זקוקות לפחמימות כדי לייצר את תהליכי החיים שמשחזרים חלבונים חדשים לתאים.

ומה התפקיד של השומנים בכח? השומנים הם המאגרים של הגוף, שם הגוף שומר את הרזרבות האנרגטיות שלו לזמנים של מחסור.

כלומר – הגוף חייב את הפחמימות והשומנים כדי לייצר את עבודת בניית התאים ושחזור החלבונים. לכן לא רק שהוא הפך את האוכל למענג כשאנחנו רעבים, הוא כ"כ זקוק לפחמימות (ובמיוחד לפחמימות הפשוטות, לסכורים הזמינים) ולשומנים שהוא הפך אותם למאוד מענגים, להכי מענגים והכי רלוונטיים שיש.

היות והפחמימות והשומנים היו כ"כ חשובים להישרדות בתקופות החוסר ההן, המח אפילו הגדיל לעשות ויצר נתיבים שעוקפים את מנגנון השובע, כך שהפחמימות והשומנים יענגו אותנו גם כשאנחנו שבעות (בשונה מחלבונים שאת רובנו לא ממש מושכים כשאנחנו שבעות). כי כשהמחסור היה גדול היה חשוב לשמור שומנים ופחמימות בכל מצב. ואנחנו מרגישות שהמתוק והעשיר בשומן רלוונטי עבורנו תמיד.

ככה נוצר המיתוס הזה שלקינוחים יש קיבה נפרדת.

זו הסיבה שלמרות שאנחנו שבעות והמח כבר משדר לנו שאין לו מקום לעוד סלט או חלבון ואנחנו מסתכלות על הקציצות והן נראות ממש לא רלוונטיות, העוגה נראית לנו סופר רלוונטית.

חשוב היה לי לכתוב את זה כדי שתדעי שזו לא איזה בעיה שיש לך, שככה עובד המח שלך ושזה שתמיד נראה לך שיש לך מקום לפחמימות ושומנים (ואם הם ביחד אז מה טוב) זה חלק מפעילות מוחית תקינה.
אבל זה לא אומר שלעד נרצה את העוגה הזו ואנחנו חסרות אונים מולה. גם אם המח שלנו עובד ככה.

אמנם יש מי שתקרא את הפוסט הזה ותבחר לומר לעצמה שככה המח שלה בנוי ואין מה לעשות, לעד היא תמשך לפחמימות ולא תוכל לעמוד בפניהן. לנצח בורקס, פיצה, שוקולד ועוגות יגברו עליה. אבל זה לא מה שאני אומרת. מה שאני אומרת הוא שאנחנו יכולות לבחור לשנות.

נכון שהמח שלנו עוד לא הסתגל לזה שאנחנו חיות בחברת שפע ושיש לנו די והותר פחמימות ושומנים. נכון שעדיין קיימים בו נתיבים שגורמים לו לראות את הפחמימות והשומנים כמענגים בכל מצב, גם כשאנחנו לא רעבות. אבל זו לא גזירת גורל.

בדיוק כמו שלימדנו את המח שלנו את לוח הכפל, כתיבה וקריאה, ויצרנו בו נתיבים עצביים חדשים – כך אנחנו יכולות גם ללמד את המח כאן ליצור הרגלים חדשים, נתיבים חדשים, וללמד אותו להפוך את הפחמימות והשומנים ללא רלוונטיים כשאנחנו לא רעבות.

כל המחקרים מראים שהמח שלנו גמיש ואנחנו יכולות לשנות אותו.
מה שנשאר לנו כאן זה להסכים לעשות את המאמץ והשינוי. להסכים לחשוב שיש דרך אחרת, דרך בה הקינוח לא תמיד יראה מענג, דרך בה את יכולה לאכול מעט מהפיצה, או רק לטעום מהביסלי בלי לפרק חבילה שלמה.

וכשאנחנו מסכימות לעשות את השינוי הזה, מבינות שהשינוי הזה יותר עמוק מגיוס נקודתי של כח רצון, כי נדרש שינוי במח ובניית נתיבים חדשים בו – מתחילה עבודה. עבודה שדורשת מאמץ ותרגול. אבל זו העבודה הכי שווה שיש, כי היא זו שמחזירה לנו את הריבונות על האכילה שלנו.

2 Responses to לקינוחים יש קיבה נפרדת

כתיבת תגובה