האם מספיק להיות מודעת לאכילה רגשית?

אחד המיתוסים הנפוצים והמעצבנים ביותר בכל הנושא של טיפול באכילה רגשית הוא שמספיק להיות מודעת לכך שזו אכילה רגשית. זה מעצבן כי לרובנו המכריע זה לא עובד. אנחנו מודעות, אנחנו בכל זאת אוכלות ואז זה רק כואב פי כמה.

אז אני כאן כדי להרגיע ולומר בפה מלא – מודעות היא הכרחית אבל היא רחוקה מלהיות מספיקה.

רגש הוא עניין הישרדותי אבולוציוני שמייצר דחפים לפעולה, מעין תכניות לטיפול במצבי חירום. ברפרטואר הרגשי שלנו לכל רגש יש תפקיד ייחודי והוא מתגלה בסימנים הביולוגיים הייחודיים שלו – כשאנחנו כועסות הדם זורם על הידיים ומקל על תפיסת נשק, אדרנלין עולה בגוף כדי לייצר דחף של אנרגיה כך שנוכל להילחם. כשאנחנו פוחדות הדם זורם לשרירי השלד הגדולים כמו הרגליים כדי שיהיה לנו קל לברוח. כשמתעוררת בנו אהבה המערכת הפארא-סימפטית מתעוררת ומייצרת מצב כללי של רגיעה לצורך שיתוף פעולה. עצב, שתפקידו לסייע בהסתגלות לאבדן משמעותי, מוביל לירידה באנרגיה ובהתלהבות כך שנוכל לסגת לתוך עצמנו ותהיה לנו ההזדמנות להתאבל על האבדן ולהסתגל למצב הדש.

היות ולרגשות יש ערך הישרדותי כ"כ משמעותי, היות והוא נועד להגן עלינו במצבי חירום, הוא הוטבע במערכת העצבים המרכזית שלנו כנטייה מולדת ואוטומטית והוא חייב להיות מהיר. הכי מהיר שאפשר. האבולוציה נתנה תפקיד מרכזי מאוד לרגש בנפש האנושית כי הוא חיוני להישרדות וזו הסיבה שברגעים מכריעים לרגשות, שנמצאים באמיגדלה שבמח הקדום והעמוק, יש במח קדימות על החשיבה ההגיונית שנמצאת במח החושב, בקוטרס. הרגשות שלנו מספרים לנו סיפור, הרגשות כאן כדי להדריך אותנו כשאנחנו ניצבים מול מצבים ומשימות שחשובים מכדי להפקידם בידי השכל לבדו. הרגשות שלנו כאן כדי להרחיק אותנו ממה שעשוי לאיים על ההישרדות שלנו ולקרב אותנו למה שיעשה לנו נעים וטוב. התפקיד הראשון של המערכת הרגשית זה הישרדות ולכן היא אוטומטית. כל מה שהוא הישרדותי הוא אוטומטי כדי שהוא יהיה מהיר, עצמתי, החלטי, חד משמעי ויוכל לחלץ אותנו מסכנה.

תחשבו על האדם הקדמון שקם בבוקר ורואה מולו אריה שרוצה לטרוף אותו. אין לו זמן למחשבות הגיוניות, זה לא הזמן ללמד זכות על האריה ולהתחיל לנתח בזמן אמת מתי האריה אכל בפעם האחרונה והאם הוא בסכנה אמתית. בזמן אמת, מול האריה כל מה שיש לאותו אדם קדמון מסכן ומפוחד זה פחד שיגרום לו להילחם, לברוח או לקפוא ולהציל את החיים שלו. כי אם הוא יעצור לבדוק אמונות ורעיונות לוגיים הסבירות היא שהוא יסיים את חייו לפני שימצא את כל התשובות במחלקת השכל.

העניין הוא שהתגובות הרגשיות שלנו היו חשובות להישרדות שלנו לאורך ההיסטוריה, אבל כרגע, במציאות הנוכחית, בלא מעט מקרים אנחנו מפרשות מישהו שסתם חותך אותנו בכביש או מבריז לנו כאיום והתגובה הרגשית היא אותה התגובה באותה העוצמה שהייתה מופיעה לו חיה טורפת הייתה עומדת לפנינו. ואז, כשהרגש עולה בעוצמה כל כך חזקה, אין הגיון בעולם ואין עבודת מודעות בעולם שתגרום לנו להבין שזה רק רגש ולא צריך לאכול אותו.  

כל פעם מחדש גוברים הרגשות על ההיגיון כי הם אוטומטיים. כי הם הישרדותיים. כי הם כאן לפני המח החושב. כי הם מהירים ממנו. כי ככה הביולוגיה שלנו בנויה. לטוב או לרע התגובות שלנו מעוצבות לא רק מכוח השיפוט המחשבתי, אלא קודם כל על סמך הרגשות שלנו.

זו הסיבה שלא תמיד ההיגיון מספיק לנו כדי שנוכל לומר לעצמנו – 'זו אכילה רגשית עכשיו, זה לא יעזור לך לאכול את זה'. כי הרגש לפני המוח. במצבי חירום רגשיים המח החושב הלוגי מוריד ראש בפני המערכת הרגשית. בזמן מצוקה רגשית אין מקום להגיון, יש דחף רגשי עצום הישרדותי ואוטומטי ואין מחשבה ביקום שתעצור אותו.

יכול להיות שאני אציע למישהו לצאת איתי לדייט והוא יגיד לי לא.
האם זה יכאב לי? קרוב לוודאי שכן.
אבל אם עשיתי עבודת מודעות ואני יודעת שזו לא שלי אלא שלו ושזה לא אומר עלי כלום ושעדיף לי לצאת לדייט רק עם מי שמתאים לי ומעוניין בי, האם זה יכאב לי? קרוב לוודאי שכן. כי עבודת מודעות זה בראש והכאב הוא ברגש. כשאנחנו חווים דחייה לא יעזור כלום וקרוב לוודאי שיעלה שם כאב כי זה חלק מהמנגנון ההישרדותי שלנו. אין לנו שליטה על זה. הראש והרגש הם שני קולות והצד של הרגש הוא הצד שיגבר. תמיד.

הרגש לא יודע אמונות. לא לימדו אותו לחשוב עליהן, אמונות נמצאות בשכל. אני יודעת את כל האמונות שלי בעל פה, יופי לי. אחרי שאני כועסת אני יודעת להסביר גם למה זה קרה לי. אבל הכעס עולה באותו רגע. קודם כל הכעס עולה בזמן אמת. לא מחשבות, לא אמונות ולא נעליים (נו, טוב. זה יכול להיות נעליים רק אם זה חלק ממסע קניות רגשי). כי זה לא קשור למחלקת השכל. זה שעכשיו כואב לי זו עובדה. זה שאני יודעת שלא צריך לכאוב לא יגרום לכך שלא יכאב לי. למחלקת השכל אין נגיעה במנגנונים הרגשיים הטבעיים שלנו. מחלקת השכל כן מאפשרת לנו להבין למה ואיזה אמונה עמדה ברקע שהובילה אותנו אבל מה שיושב בבסיס זה הרגש.

אם המקור הוא רגשי התשובות לא נמצאות בשכל. בשכל אני יכולה רק להסביר מה קורה ברגש אבל אז אני אצטרך לעשות עבודה רגשית. בלי עבודה רגשית אי אפשר להתקדם. כי וואלה יופי, אני מבינה שזו אכילה רגשית כרגע, אבל מה אני יכולה לעשות כשאני מתוסכלת ורק רוצה להרוס לעצמי עכשיו? לחשוב מחשבות חיוביות? לדבר על החוזקות שלי?
אין חוזקות, עכשיו יש תסכול.

אני לא אומרת חלילה לקדש את הרגשות ולבטל את ההיגיון. חס וחלילה. לרגשות ולהיגיון יש תפקידים שווי ערך במי שאנחנו, בהתקדמות שלנו, בהתפתחות שלנו. הנקודה היא שיד ביד עם הסתכלות לוגית והגיונית על החיים אנחנו רוצות גם לתת תשומת לב לרגשות. שיתוף פעולה בין ההיגיון לרגש מביא אותנו למקום בו אנחנו רוצות להיות ולצערי רובנו שוכחות לתת תשומת לב לרגשות ונשארות רק עם ההיגיון.

אז חשוב לשים לב שאנחנו לא בורחות ישר לשכל ולעבודת המודעות. חשוב שכשאנחנו מזהות את הרעב הרגשי נעצור כדי לבחור האם לאכול או לא לאכול ונשלב שם מחשבה עם עבודה רגשית, מחשבה עם רגש.

ואל תשכחו – אושר לא תלוי במה אנחנו יודעות, אושר תלוי במה אנחנו מרגישות.

מזמינה אותך לתכנית קצרה וממוקדת אשר נותנת כלים ממשיים שתוכלי ליישם ממש כאן ועכשיו – לחצי כאן למעבר לתכנית "בא לי לאכול בלי מלחמה"

2 Responses to האם מספיק להיות מודעת לאכילה רגשית?

  • האם לא אומרים קורטקס, כאשר דנים במוח?
    נראה לי נכון – לשים את הדגש על הרגש.
    יופי של מאמר. שולמית.

    • שמחה שאהבת את המאמר
      הקורטקס הוא חלק אחד המח – החלק שבאמת אחראי על המחשבות והניתוחים הלוגיים
      האמיגדלה, שהיא חלק אחר במח, אחראית על כל מה שנוגע לרגשות

כתיבת תגובה