איך לעבור את החגים בשלום, גם אם את אכלנית רגשית

בתקופה זו של השנה יש באוויר המון שמחה, התרגשות, קבלה ונתינה.
אבל, לצערי הרב, לא רק שמחה באוויר.
רבות מאיתנו גם מרגישות לחץ, חרדה ועייפות המלוות אותנו בתקופת החגים.

בכל מקום יש מדריכי הישרדות לחג שילמדו אותך איך לעטוף את המתנה המושלמת לחג, איך לבשל את הארוחה הכי מרשימה לחג, איך לערוך את השולחן הכי מפונפן לחג
ובעיקר – איך לשמור על הדיאטה הכי הדוקה וקפדנית בחג.

אבל כשאני מסתכלת על החיים שלי, של החברות שלי ושל הנשים שאני מלווה,
מה שמלחיץ אותן הוא לא עיצוב המפיות הכי מיוחד לשולחן החג, אלא נקודות כואבות הרבה יותר.

אני שומעת לא פעם ולא פעמיים משפטים הרבה יותר כואבים כמו:

♥ "אני מבינה שאני לא צריכה לאכול את כל העוגה, אבל אני פשוט לא יכולה לעצור את עצמי"

♥ "כל פעם שאני בארוחות עם כל המשפחה המורחבת אני לא מסוגלת להפסיק לאכול, ולא איכפת לי אם אני רעבה או אם האוכל הזה טעים לי. זה כאילו אדם אחר משתלט עלי ועל ההחלטות"

♥ "אני שונאת את החג! כולם אוכלים ונהנים ורק אני נוברת בסלט וסובלת"

♥ "כל שנה מחדש אני מסיימת את החג עם עוד שני קילו על המשקל והררי דמעות וייסורים בלב"

♥ "כולם מסתכלים לי בצלחת כל הסדר כל הזמן! הם פשוט מתים לראות מה אני אוכלת וכמה. ולכל אחד ואחד יש מה להעיר. אלוהים כמה שאני שונאת את זה! שונאת את זה, ואותם ואת עצמי"

אוכל ומשפחה הם בהחלט נושאים רגישים שהולכים יד ביד ומלאים באשמה ובמטענים רגשיים.
לכן השנה, אנחנו שוברות את המעגל!

 

הקץ למלחמות!

כשאנחנו חדורות מטרה לרדת במשקל או לשפר את הבריאות שלנו,
אנחנו מבטיחות לעצמנו לפני החג הרים וגבעות לגבי ההתנהלות שלנו.

אנחנו מבטיחות לעצמנו שהשנה נתרחק מהקינוחים
או שלא ניגע בפחמימות או שנתרחק מכל מה שהוא לא ירק,
כאילו האוכל שאנחנו אוהבות הוא מינימום לוחם דאע"ש חדור מוטיבציה
שרוצה לערוף לנו את הראש כאן ועכשיו.

אנחנו מוצאות את עצמנו לפני ארוחת החג עסוקות בחיפוש האופציות הכי דיאטטיות ובריאות לחג
ומתפללות לאלוהי כח הרצון שיתן לנו את כל הכח בעולם כדי שלא ניגע בשום דבר "אסור" או "רע".

אבל אנחנו שוכחות.

אנחנו שוכחות שאיסורים והגבלות הם רעיון רע שתמיד מוביל בסופו של דבר לתוצאות גרועות יותר
קודם כל על המצב הנפשי שלנו ובד"כ גם על המצב הגופני שלנו.
הרי בדרך כלל אחרי שהצלחנו כל הארוחה להימנע מהאוכל הטעים וה"משמין",
אנחנו מפצות בערב במטבח לבד ותוקעות חצי מקרר בעמידה…

אנחנו שוכחות כמה שהחגים הם זמן טעון רגשית ועמוס,
בו אנחנו דווקא צריכות להרפות ולהיות יותר קלות עם עצמנו, כי קשה לנו.
קשה לנו עם החופשות הארוכות של הילדים.
קשה לנו עם המפגשים המשפחתיים.
קשה לנו עם הדודה שחייבת לדעת למה עדיין אין לנו בן זוג או למה אנחנו עדיין לא בהיריון.
קשה לנו עם העיניים שנעוצות עמוק בצלחת שלנו ובודקות מה אנחנו אוכלות.
קשה לנו עם הפגישות המשפחתיות שמציפות כ"כ הרבה רגשות ומכניסות אותנו לא פעם לסיר לחץ.

 

דווקא בימים האלה אנחנו מצפות לעשות שינוי של 180 מעלות.
מחליטות שלא ניגע בכלל בקינוחים ונמנע מכל האוכל העשיר בקלוריות….

אז אנחנו מוצאות את עצמנו מתנגדות שוב ושוב לאוכל שאנחנו אוהבות
ואוגרות עוד ועוד מטענים רגשיים עד שבסופו של דבר, במהלך החג או לאחריו, זה מתפוצץ.

וכשזה מתפוצץ אנחנו פונות לדבר שעושה לנו הכי טוב, לדבר שגורם לנו להרגיש הכי רגועות, לדבר שהכי מנחם אותנו כאכלניות רגשיות – האוכל.

אבל הנחמה באוכל היא רגעית ועוברת ואחריה אנחנו נשארות עם כל הכאב שהיה לנו קודם פלוס בונוס חדש – תחושה נוראית שלא עמדנו במילה שלנו מתובלת בהמון אשמה.

המלחמות הפנימיות, האיסורים וההימנעות הן האשמות הראשיות בבולמוסים.
רק כשנפסיק להלחם ולנסות כ"כ קשה וחזק כל הזמן לא לעשות את מה שאנחנו רוצות,
נוכל להתחיל למצוא את האיזון, את המרחב הנעים והבטוח בו מותר לנו לאכול מהכל (אבל לא את הכל בבת אחת!).
רק אז נצליח להתנהל ללא הבולמוסים שמלבד עלייה במשקל (שהיא לעניות דעתי הנזק המשני) מביאים בעיקר כ"כ הרבה סבל, תסכול, בושה ואשמה לחיים שלנו.

 

תאכלי בדיוק את מה שאת אוהבת

בואי תהיי כנה עם עצמך – את לא הולכת מרגע זה והלאה לשנוא את האוכל שאת הכי אוהבת. דפוסי האכילה שסיגלת לעצמך לאורך כל החיים שלך לא הולכים להשתנות ברגע זה לקראת החג.

ואין כל סיבה שתשנאי אוכל שטעים לך ועושה לך טוב.
מגיע לך לאכול אותו בהנאה שלמה, בלי שנאה עצמית ובלי מחשבות על כמה את לא בסדר וכמה זה משמין/לא בריא.
מגיע לך להנות מכל ביס מהאוכל שאת אוהבת.

ואם תאכלי את האוכל שאת אוהבת בנוכחות מלאה ובתשומת לב מלאה למרקמים ולטעמים שלו –
את גם תזדקקי (כמעט תמיד) לכמויות קטנות יותר ממנו כדי להיות מסופקת.

לכן אני מציעה לך עוד לפני ארוחת החג לשאול את עצמך:
"מה אני הכי אוהבת לאכול בחג? איזה מהמטעמים שיוגשו אני באמת רוצה לאכול?"

ותאכלי אותם.

זה לא כיף ללכת לארוחה כשאת עסוקה בלהגביל את עצמך ובמה עליך להמנע.
זה הורס את הכיף ופעמים רבות יגרום לך לקרוס תחת העומס והלחץ הנפשי,
ואז אחרי שכל הארוחה החזקת את עצמך יפה-יפה כשיגיע הקינוח,
במקום לאכול פרוסה אחת מהעוגה את מוצאת את עצמך אוכלת את כל העוגה.
אוכלת, אבל לא באמת אוכלת. רק מיישרת.
במהירות. בלי להרגיש את הטעם בכלל.
וגם את העוגה שלידה. וקצת גלידה. ועוד קצת גלידה.
ואפשר עוד מהעוגה?

כמעט תמיד הסיבה לכך שאנחנו לא יכולות להפסיק לאכול אחרי פרוסה אחת של עוגה,
היא כי אנחנו כ"כ עסוקות בלאכול את עצמנו על זה שבכלל העזנו לאכול מהעוגה,
שאנחנו בכלל לא מרגישות את החוויה המהנה של האכילה.

אנחנו אוכלות בלי לשים לב לטעם ומרגישות רק את האשמה.
ואז אנחנו צריכות עוד עוגה, כי בכלל לא סיפקנו את הרצון שלנו.
אנחנו מסיימות את פרוסת העוגה ולא זוכרות מה היה הטעם שלה
ואם בכלל אהבנו אותה כי היינו כ"כ מרוכזות בלהסביר לעצמנו בראש כמה אנחנו לא בסדר. אז אנחנו לוקחות עוד עוגה וכך המעגל של האכילה והרגשות הרעים ממשיך וממשיך.

 

השנה אני מזמינה אותך לבחור אחרת

אני מזמינה אותך ללכת בדרך שלי, בה אני מעדיפה לבחור מה אני אוכלת
וליהנות מהאוכל במודעות מלאה, ללא קשר לערך הקלורי שלו.
הדרך הזו עדיפה פי כמה וכמה, על לנסות להימנע ממה שטעים לך ואת אוהבת
רק בשביל שבסוף תמצאי את עצמך אוכלת את כל מה שרק נמצא בדרכך,
גם אם את בכלל לא אוהבת אותו, ועוד מרגישה אשמה בתהליך.

תשאלי את עצמך אם את רעבה פיסית, אם הגוף שלך צריך אוכל,
וכשאת רעבה – תבחרי לאכול במודעות מלאה ובנוכחות מלאה.

תשבי לאכול, תאכלי לאט ותלעסי את האוכל שלך היטב.
תטעמי את האוכל. תרגישי אותו בכל החושים שלך.
תני תשומת לב לטעם שלו, לריחות שלו ולמרקמים שלו.
תגלי כמה מה שאת אוכלת טעים ומדהים.
תהני מחווית האכילה ואל תנסי לאכול "מאחורי הגב של עצמך".

וכמובן אל תשכחי מדי פעם לעבור מההתמקדות בסביבה החיצונית שלך –
האנשים, השיחות, החגיגיות, וכל מה שקורה בארוחות החג,
לסביבה הפנימית שלך ולראות מה קורה אצלך בבטן.
לוודא האם את עדיין רעבה או האם את כבר נמצאת בשובע נעים,
האם הקיבה שלך התמלאה ואת יכולה להפסיק לאכול לפני שתהיי מפוצצת.
הרי המטרה בארוחה היא להנות, לא לסבול מכבדות של "אכלתי יותר מדי בא לי למות"…

והכי חשוב – תזכרי שכשאת אוכלת עוגה את רק אוכלת עוגה, זה לא אומר דבר עליך או על איזה אדם את!
את אוכלת כי את רוצה להנות ולא כי את רוצה להלקות את עצמך.

ולאחר שאת אוכלת – תמשיכי הלאה בלי רגשות אשמה או בושה או שנאה.
רגשות האשם הם הדבר הכי לא בריא והכי משמין שיש לנו בחיים
והם האחראים הראשיים על התקפי האכילה שלנו ועל השנאה העצמית בכל תחומי החיים.

 

והרגשות האלה, מה לעשות איתם?

אין ספק שאחד המקומות שמעוררים הכי הרבה אמוציות סביב אוכל ומפעילים את האכילה הרגשית שלנו בעצמה רבה, הוא ארוחות משפחתיות.
ובתקופה זו של השנה אנחנו מוצפות בהמון ארוחות כאלה….

אכילה לא מודעת, אכילת יתר, אכילה לא קשובה (אבל לחלוטין מובנות) עם המשפחה
מגיעה משנים על גבי שנים של הרגלים רגשיים ומחשבתיים שמגיעים איתך לכל ארוחה.

אין מה לעשות, פחות או יותר כל הכפתורים הרגשיים שלנו נלחצים בארוחה משפחתית
ועוד לפני שאנחנו מצליחות בכלל לחשוב ולהבין אנחנו כבר נפגעות וחוות כאב.
תגובות לא מודעות לא עוזרות בשום דרך כדי לפתור את הסיטואציה,
למעשה ההפך הוא הנכון הן גורמות לנו להתבייש או להרגיש אשמות,
ולכן כדי לנהל את הרגשות האלה אנחנו פונות לאוכל המון פעמים בארוחות המשפחתיות.

האוכל זמין, מולנו ומאפשר לנו לברוח קצת, ולו לרגע קטן, מהרגשות.
העניין כמובן הוא שהנחמה שהאוכל מביא היא רגעית וחולפת במהירות
והתסכול מהרגישות המשפחתית רק מצטרף לתסכול על אכילת היתר
ואנחנו מסיימות את הארוחה מתוסכלות פי כמה…

זו הסיבה שבארוחות משפחתיות אנחנו צריכות לשים לב כל הזמן לרגשות שלנו ולתת להם מקום.
לא לברוח מהרגשות שלנו, לא לנסות להדחיק, לא להעמיד פנים שהכל בסדר. ההפך.
לתת לרגשות שלנו מקום, גם אם זה דורש לקום מהשולחן לשירותים לדקה או שתיים.

הרי אכילה רגשית לא נובעת מהרגש עצמו, אלא מחוסר היכולת או הפחד להכיל את הרגש.
כשאנחנו נותנות לעצמנו רשות להרגיש את כל הרגשות
וזוכרות שזה רק רגש והוא לא יכול לפגוע בנו,
אנחנו לא צריכות יותר את האוכל שיסיח את דעתנו.

הנטייה הטבעית היא באופן אוטומטי להילחם ברגשות, אך מלחמה ברגשות מעצימה אותם
והרגשות המועצמים יכולים להיות הרסניים וממש להפוך לחוויה כרונית
אם אנחנו ממשיכות להיאבק בהם וכך אנחנו רק מחזקות אותם.

אם נפסיק לראות ברגשות שלנו אויב נוכל להתמסר אליהם, לתת להם מקום בלי לכעוס על קיומם
ואז.. אז נתפלא לגלות שהרגשות לא מתעצמים, ההפך.
רגש הוא כמו גל שמגיע לשיא שלו ונשבר
ואם תסכימי לחוות אותו (כן, גם בזמן הארוחה)
הרגש יופיע, ישהה לרגע ויעלם לחלוטין
בלי השקעת אנרגיה מיותרת במאבק בו ובלי שתצטרכי לברוח לאוכל שיעזור לך לברוח מהרגש.

 

השנה ארוחות החג הולכות להיות אחרת!

החגים הם לא כמה אכלת, כמה השמנת, כמה קלוריות יש במנה הזו, כמה פחמימות וכמה שומנים.
החגים הם לא המספר שהמשקל מראה והם לא איך הבגדים יושבים עליך.
החגים זה משפחה וחברים ואנשים יקרים.
החגים הם אוסף של רגעים קטנים וסיפורים גדולים שמרחיבים לך את הלב.
החגים הם זמן נהדר להזכיר לעצמנו שהחיים הם הרבה מעבר ל-10 ק"ג לכאן או לכאן.

למעשה, לפי תפיסת עולמי לא רק החגים הם זמן כזה, כל החיים שלנו הם כאלו.
אנחנו חיות רק פעם אחת ומגיע לנו הטוב ביותר בכל רגע ורגע.

לכן אני לא אוכלת מתפריטים ולא סופרת קלוריות ולא מתנהלת לפי חוקים של אסור ומותר בחיים שלי.
למדתי להנות ולהוקיר את הטוב בכל רגע ורגע,
למדתי לא לפחד מהרגשות שלי ולהיות פתוחה להכיל את כולם וללמוד מכולם.
למדתי איך לא לתת לאוכל לרפא את נפשי ואיך לתת מקום לרגשות במקום לאכול אותם.

ולא, לא עולים במשקל מזה. וכן, בהחלט אפשר לרזות מזה אם אנחנו בעודף משקל.

חג שמח!

8 Responses to איך לעבור את החגים בשלום, גם אם את אכלנית רגשית

  • ואוו מדהימה כל מילה מדברת עליי בדיוק!! מקווה להצליח ליישם. בטוח שאקרא זאת 700 פעם עד שניה לפני ארוחת החג. תודה לך את עושה עבודת קודש.

    • תודה רבה!
      מאחלת לך שהשנה החגים יהיו שונים 🙂

      • את מדהימה.
        אני קוראת את מה שאת כותבת ומרגישה שאלו הקולות בראש שלי ובלב שלי.
        מילה במילה, עד היום לא ידעתי לתאר את מה שאני עוברת , כבר שנים .
        תמיד אנשי המקצוע שמבינים בתזונה וכושר שפניתי אליהם , חותרים לקיצוניות בכל הקשור לאכילה ולמשקל, וזה בדיוק גרם לי לאכול יותר.
        אף אחד כמעט לא מודע לאכילה רגשית, ולכן מעניק את הכלים הלא נכונים לאנשים הלא נכונים.
        מקווה לקרוא עוד.. תודה לך?

        • תודה תהילה על המילים המאוד מרגשות שלך <3

          יש המון קיצוניות בכל הקשור לתזונה ואורח חיים בריא. המון שאיפות כזו "להיות מושלמת" ושנדייק את עצמנו כמה שיותר.
          העניין הוא שהקיצוניות הזו, השאיפה הזו לפרפקציוניזם בו לא סוטים ימינה ושמאלה ממה שממומלץ. רק שההמלצות האלה מתייחסות לגוף שלנו כאל דוח אקסל של חישוב קלוריות, שומנים, פחמימות וחלבונים ולא לוקחות בחשבון את העולם הרגשי.
          והפרפקציוניזם הזה הוא שמחמיר את האכילה הרגשית בצורה הכי קיצונית ולכן חשוב להבין שהצעד הראשון בדרך לשחרור מהאכילה הרגשית הוא בדיוק זה - שחרור הקיצוניות. כי כמו שכתבת, זה רק גורם לאכול יותר...

          שיהיה חג שמח, ושנה עם יותר אמצע ופחות קצוות 🙂

  • היי את ממש מעניינת בכתיבתך,וואו איך מצליחה לפרט לפרטי פרטים,איך הצלחת לגעת בכל כך הרבה נקודות משמעותיות ובכלל..שאני מזדהה איתן. וחלקן מכירה. אבל …הבעיה שתמיד מתחילים ואיפה שהוא משהו מפסיק אותך וסרה מהדרך. מה עושים? אוף קשה.
    תודה ושאפו ענק.

    • תודה על המחמאות יעל 🙂

      לפעמים פשוט לדעת מה צריך לעשות לא מספיק ואנחנו צריכים מישהו שילווה אותנו ביישום, ייתן לנו את הכלים המתאימים בסדר הנכון, ידגיש בפנינו מה עובד, מה מתאים לנו ויוודא שהפעולות שנעשות נעשות בצורה נכונה המתאימה לנו, לאורח החיים שלנו, לחוזקות שלנו ולאתגרים שלנו וכמובן – יעזור לנו ללמוד לחזור לדרך גם כשאנחנו סוטות ממנה. כי מי שתצליח בדרך הזו היא לא מי שלא תיפול אלא מי שתלמד לקום וזה אחד מהשיעורים הכי חשובים שיש בתהליך הזה.
      לא אשקר, זה תהליך מאתגר. אבל זה לגמרי אפשרי. וביננו – הרבה יותר מאתגר להשאר במעגל האכילה הרגשית המרושע הזה

  • מאמר מעולה, מסביר ומדריך, וממש הואיל לי בחג! וגם ביומיום. תודה רבה

    • מלכה, אני ממש שמחה לשמוע!
      מקווה שהתובנות והידע ימשיכו להועיל לך בהמשך החגים וביומיום כולו 🙂

כתיבת תגובה