אני רעבה? איך לזהות רעב רגשי

אנשים טועים לחשוב שאכילה רגשית היא איזשהו באג או פגם בראש. שמשהו במוח שלנו – האכלניות הרגשיות, (ואני מניחה שכל מי שיושבת כאן מגדירה את עצמה אכלנית רגשית) – דפוק. אבל האמת היא שאין כל פגם במוח שלנו שהוא פונה אינסטינקטיבית לאכילה רגשית.

אכילה ושתייה כמובן היא הדרך היחידה שיש לכל אחת ואחת מאיתנו להכניס לגוף את החומרים מהם הגוף שלנו מורכבים – חלבונים, סוכרים, שומנים, ויטמינים מינרלים ומים. כל תא ותא בגוף שלנו מורכב מהם. בכל רגע יש בלאי טבעי של החומר שמרכיב את התאים שלנו ולכן אנחנו צריכות לאכול ולשתות בכדי לחדש את התאים.

העניין הוא שבמשך מיליוני שנים המין האנושי היה במצב של מחסור במזון.
לא היה לנו טייק אווי במרחק של כמה לחיצות בפלאפון ולא היו סופר-מרקטים. היינו צריכים להתאמץ המון כדי להשיג מזון. והיות והמזון הזה היה חיוני להישרדות, והיות והמוח שלנו – כל פעולותיו מוכוונות למען ההישרדות, הוא היה צריך לייצר דחפים שיאפשרו בסופו של דבר למזון להיות מאוד אטרקטיבי כדי שאבות אבותינו, בני האדם, יתאמצו להשיג אותו.
אחרת היינו עצלנים שיושבים להם כל היום רגל על רגל במערה שלנו, לא היה אוכל, לא היו חיים, לא הייתה הישרדות והאבולוציה הייתה מפסידה.

אז בשביל שאבולוציה תנצח והמין ימשיך להתקיים, המוח הפך את המזון לאטרקטיבי יותר ויותר. איך? הוא קישר בין אוכל לבין עונג.

הרי למוח שלנו, לחלקים הקדומים שבו, ואין כוונתי כרגע לקורטקס, שהוא המוח החושב והמפותח, אלא כוונתי היא לחלקים העמוקים יותר והקדומים יותר המרכיבים אותו. ישנם רק שני מצבים – המוח הקדום שלנו פועל לפי פחד או עונג. מה שמאיים על ההישרדות מעורר פחד ומה שמקדם את ההישרדות מעורר עונג.
אז המח הפך את האוכל למענג. ולאורך מיליוני שנים של מחסור במזון המוח ייצר יותר ויותר טכניקות שיהפכו את המזון לממש רלוונטי עבורנו, כלומר ממש מענג. כיוון שכשמשהו מענג אותנו אנחנו מוכנים לצאת מהמערה ולדאוג להשיג את האוכל הזה. בשביל עונג אנחנו מוכנים להתאמץ יותר מאשר סתם בשביל לשרוד.

אבל רגע, אם המח שלנו מתוכנת לכך שהאוכל יענג אותו, מה זה בעצם אכילה רגשית?
כשאנחנו אוכלות רק כדי לקבל את העונג הזה.
כשאנחנו אוכלות לא כי מרכז הרעב במוח אומר לנו שהוא רעב וצריך אוכל בכדי שתהיה לו אנרגיה לתפקד, אלא כי אנחנו רוצות לחוות את העונג הזה. שהעונג הוא המוטיבציה לאכילה.

ואז זה יכול להגיע לסיטואציות המוכרות לרובינו, בדיוק כמו בסרטים, בן הזוג נפרד ממני ואני שרועה במיטה עם שוקולדים, אבל זה גם יכול להיות כשמשעמם לנו ואנחנו מחפשות עיסוק. זו חתירה לעונג. כשאני עייפה ואין לי כוח לכלום וסיר הפסטה המבעבע הזה מביא לי עונג.

אכילה רגשית היא לא רק כשקרייסס גדול קורה, אכילה רגשית היא כל אכילה שלא נובעת מרעב. גם אם סתם בא לי. גם אם טעים לי. גם אם סתם כולם אוכלים או שהביסלי מול העיניים. הרעב הרגשי זה המקומות הקטנים. המקומות של: אני עייפה בסוף היום ורוצה להיזרק על הספה עם נשנוש. לא רק כשסוף העולם מהגיע.

אני לא רעבה ואני מחפשת רק להנות מהטעם המענג של האוכל? זהו רעב רגשי ואכילה רגשית.
אני רעבה ואני רוצה לאכול גם אוכל שמענג אותי וטעים לי? זהו רעב פיזי, לא אכילה רגשית.

אם לא מספיק המוח שלנו והקשרים שהוא עשה בגלל האבולוציה, אם לא מספיק שהמוח שלנו עוד לא הסתגל לזה שלכל מי שיושבת כאן באולם היום יש אוכל בהישג יד ובהינף טלפון ולא צריך כל הזמן לחתור להשיג אוכל. גם החינוך שקיבלנו והדוגמה שהרוב המכריע שלנו קיבלו לאורך החיים יצרו עוד יותר אכילה רגשית.

קודם כל כי אנחנו לומדות מחיקוי והסביבה שלנו מלאה באנשים שאוכלים אכילה רגשית. אנחנו רואים איך המבוגרים כל הזמן מקשרים בין אוכל לבין רגש. זה מתחיל מזה שאין חגיגה בלי עוגה. ממשיך לזה שכל חג מציינים באכילה או בצום. אבל זה תמיד סביב האוכל. וממשיך בדברים הרבה יותר מובהקים כמו זה שילד נופל ואנחנו אומרות לו: לא נורא, לא קרה כלום, קח שוקולד. הרי מהרגע שנולדנו כל פעם שתינוק בוכה דוחפים לו שד או בקבוק. אנחנו מתרגלים מהיום הראשון שלנו להירגע באמצעות אוכל, אנחנו מתרגלים מילדות להעצים שמחה באמצעות אוכל, ובכלל את הקרבה והחום של האם התינוקות מקבלים כשהם על השדיים שלה.

לא מזמן דיברתי עם חברה שיש לה תינוקת בת שנה בערך. בן הזוג שלה לקח את הילדה לחיסון והיא בדיוק סיפרה לי שהפסיקו בטיפת חלב שלהם לתת סוכריות אחרי החיסון. שממש עד לא מזמן כל פעם אחרי החיסון כשהילדים בכו הם קיבלו סוכריה והפסיקו עם זה ועכשיו נותנים להם מדבקה או בועות סבון. ואנחנו מתלהבות כה בטלפון מזה שלטיפת חלב נכנס קצת שכל לראש ובן הזוג והילדה חוזרים הביתה תוך כדי השיחה, והוא חוזר עם גלידה ביד. היא שואלת מה זו הגלידה הזו, אז הוא אמר לה לא נתנו לקטנה בטיפת חלב משהו מתוק אחרי החיסון אז קניתי לה.
וזו תרבות שמקדמת אכילה רגשית. כי אותה ילדה שמקבלת סוכריה או גלידה כשכואב לה מהחיסון, מה היא תעשה כשלא ילך לה במבחן? מה היא תעשה כשיכאב לה הלב כי היא רבה עם חברות? מה היא תעשה כשהיא תהיה באבל? היא תעשה בדיוק את מה שההורים שלה לימדו אותה – תלך לאכול ולברוח מהרגשות.

וזה המקום שבו אנחנו אוכלות את עצמנו. המקום שבו אנחנו אוכלות כדי לא להרגיש. שאנחנו אוכלות כי זו הדרך היחידה שלנו לחוות עונג ולברוח מכל הכאב הגדול או הקטן של העולם.

אמרנו שאכילה רגשית זה גם "בא לי" וגם זה כשסתם הרחנו אוכל והוא מגרה אותנו, וזה גם כי כולם אוכלים, איך את יודעת שאת נמצאת ברעב רגשי?
כלומר איך אני מזהה האם מדובר ברעב רגשי או ברעב פיזי?

נתחיל עם זה שרעב רגשי הוא לא רעב שמתפתח בהדרגה, רעב רגשי מופיע בבת אחת. הוא לא רעב שנבנה ומתפתח כמו רעב פיזי. הוא מגיע בבום והוא לא מתחיל להרגיש כמו מיחושים או תזוזה בבטן. הוא מרגיש חור בבטן או חור בלב.

אבל בעיקר-בעיקר ההבדל הכי גדול זה שברעב פיזי מערכת העיכול אומרת לי 'אני רעבה' ואז הראש אומר לי 'זה הזמן לאכול' וכשאני ברעב רגשי הראש אומר 'בא לי לאכול' ואז הבטן ומערכת העיכול מתחילים לפעול ולהשמיע מיחושים או תזוזות או מה לא.

אני יודעת שזה קצת מסובך לזהות את ההבדלים האלו בהתחלה, כי התרגלנו שרעב רגשי הוא רק במקומות האלו שבהם אנחנו אוכלות אוכל 'אסור' או 'משמין', או במקומות שאנחנו מרגישות שאנחנו לא יכולות להפסיק לאכול.

וזו הסיבה שהכנתי בוט מיוחד שבאמצעות מענה על כמה שאלות פשוטות יעזור לך לזהות בזמן אמת האם הרעב שאת מרגישה הוא רעב פיזי או רגשי.

כאן לוחצים לשימוש בבוט
(שימי לב: השימוש בבוט דורש חיבור למסנג'ר של פייסבוק)

כתיבת תגובה