למה אנחנו אוכלות כשמשעמם לנו?

רובנו נשים מאוד עסוקות שמבלות לא מעט מהזמן בפנטזיה על הרגע בו נהיה בחופש, נרים רגליים ולא נצטרך לעשות כלום. אנחנו רק מפנטזות על הרגע בו כל רשימת המטלות והדברים שצריך להספיק תנוח בצד ואנחנו נוכל פשוט להרפות. ואז, כשמגיע השקט ואנחנו מגיעות למנוחה המיוחלת אנחנו מתלוננות שמשעמם לנו ועושות הכל כדי להימנע מהשעמום.

אם נעצור לחשוב על זה לרגע נראה זה חסר כל הגיון, החלום על המנוחה המשעממת לא מתיישב עם הניסיון לברוח מהשעמום. ניסיון שבמרבית הפעמים אצל אכלנית רגשית כולל בתוכו גם אכילה. לא כי אנחנו רעבות, אפילו לאו דווקא כי טעים לנו. סתם כי משעמם לנו.

מה הבעיה שלנו עם שעמום, למה אנחנו צריכות למלא את השעמום באכילה?

יש שני סוגים של "משעמם לי" ושניהם מובילים אותנו לאכילה:

הסוג הראשון של משעמם לי הוא שעמום שמתחתיו מתחבאת דחיינות של מטלות לא אהובות שצריך לעשות. כך שאני כביכול נחה ומשתעממת אבל בראש שלי כל הזמנת מתרוצצת המחשבה על כמה זה לא בסדר שאני רובצת במקום לעשות את מה שצריך לעשות.

יכול להיות למשל שמשעמם לי, אבל לא באמת משעמם לי אלא יש לי ערמה של כביסה שאני צריכה לקפל. אז זה לא באמת אכילת משעמם לי, זו אכילה שנועדה לדחות את הקץ בדרך לערמות הכביסה שמחכות לי. ומתחת לדחיינות הזו יש קשת רחבה של רגשות שיכולים להפעיל את האכילה הרגשית – אולי אני מיואשת מזה שעבודות הבית לא נגמרות, יכול להיות שאני מתוסכלת מזה שאני לא בזוגיות ואין מי שיחלוק איתי בנטל של עבודות הבית, יכול להיות שאני ממורמרת כי אני מקפלת את הבגדים ורואה שהמון מהבגדים שאהבתי קטנים עלי אז אני דוחה את קיפול הבגדים כדי לא להתעמת עם המידה החדשה שלי.

הסוג השני של משעמם שלי שגורר אכילה לא קשור בכלל לדחיינות. אני משעוממת בלי לדחות את קיפול הכביסה או להימנע ממשהו אחר שאני צריכה לעשות. אני באמת משועממת.

על פניו אין שום דבר רע בשעמום, כבר אמרנו שאנחנו מפנטזות לא פעם על להשתעמם ולא לעשות כלום. ובכל זאת כשהשעמום מגיע אנחנו מוצאות את עצמנו יותר מדי פעמים בורחות ממנו לאכילה, לא כי השעמום רע אלא כי אנחנו חוששות ממה שאנחנו עשויות לפגוש בתוך עצמנו. מהמחשבות שעשויות להתחיל לרוץ כשהראש שלנו מתפנה מהמחשבות הרגילות שמעסיקות אותו. ואז במקום שנוכל להנות מהשעמום והמנוחה הנלווית אליו, אנחנו עסוקות בחיפוש אחר הסחות דעת בצורת מזון. רק שלא נתחיל להתעסק בדברים האלה שאנחנו מדחיקות ולא רוצות לחשוב עליהם.

עכשיו, אל תטעו. אני לא מדברת כאן בהכרח על הדחקות גרנדיוזיות של ילדות כואבת. זה יכול להיות המצב, אבל לרוב מדובר על דברים הרבה יותר עדינים שמתחבאים מתחת למשעמם לי, רגשות ומחשבות שפשוט ביום-יום אנחנו משתדלות להימנע מלהתעסק בהם כי לא כיף לחוות אותם. אז אנחנו לא רוצות להיזכר בזה שהתאכזבנו מהידיד שאמר דברים שלא רצינו לשמוע, נפגענו מהשכנה שהכעיסה, נלחצנו ממה שיהיה שבוע הבא, זעמנו על מה שהיה אתמול וקינאנו במה שקרה לפני שנתיים.

אז כדי למנוע את כל זה אנחנו שומרות על עצמנו לא משועממות. מעסיקות את עצמנו באוכל במקום לפגוש את כל המחשבות והרגשות האלה שעשויים להוציא אותנו מאיזון פנימי ולגרום לנו אי נוחות.

המשותף לשני הסוגים של השעמום הוא שבשניהם האכילה הרגשית לא נועדה להתמודד עם רגשות שכבר עלו, אלא להימנע מרגשות שאנחנו לא רוצות להתעסק בהם.

במקום להתעסק במחשבות וברגשות שעשויים לבוא אם נפנה מקום במח – אנחנו אוכלות. זוהי אכילה רגשית סמויה, כי אין רגש שמפעיל אותנו ואז שימוש באוכל – אלא ההפך. האוכל מגיע עוד לפני הרגש. וכאן חשוב להבין שגם אם אין דרמה רגשית ולמעשה ברמה הרגשית נראה שהכל מתנהל על מי מנוחות, בהחלט ייתכן מצב בו האכילה שלנו היא רגשית.

כתיבת תגובה