מהי אכילה רגשית? בואי נשים את הדברים על השולחן

יש הנחה כזו שאכילה רגשית זה דבר שקורה רק במצבי משבר, כשאת נכנסת למיטה עם קופסת גלידה או חבילת שוקולדים ואוכלת תוך כדי בכי, כאילו החיים שלך לקוחים מתוך סצנה של "האנטומיה של גריי".

אבל זו לא האמת.
האמת היא שכל פעם שאנחנו אוכלות בלי שהגוף שלנו רעב אנחנו אוכלות אכילה רגשית.
לא חייב להיות משבר גדול, למעשה לא חייב להיות משבר בכלל. גם כשאני אוכלת סתם "כי זה טעים", כי "בא לי", כי "כולם אוכלים", כי "זה מול העיניים" זו אכילה רגשית. כל פעם שאני אוכלת לא כי הגוף שלי רעב אני אוכלת אכילה רגשית. כי זו אכילה שהמטרה שלה היא רק להשיג עונג ולא הזנה פיזית.

במשך מיליוני שנים המין האנושי היה במצב של מחסור במזון.
לא היה לנו טייק אווי במרחק של כמה לחיצות בפלאפון ולא היה סופר. הרי היום, בעידן השפע, כשאנחנו אומרות שאין מה לאכול, לרוב המזווה שלנו מפוצץ בפרודוקטים. אבל זה לא תמיד היה כך. היסטורית, היינו צריכים להתאמץ המון כדי להשיג מזון.
כיוון שהמזון חיוני להישרדות וכל הפעולות של המוח שלנו מוכוונות למען ההישרדות, המוח הפך את האוכל למאוד אטרקטיבי, כדי שלאבות אבותינו תהיה המוטיבציה להתאמץ להשיג אותו. אחרת, האדם הקדמון היה יושב כל היום רגל על רגל במערה, לא אוכל, לא שורד – והיינו נכחדים כמו דינוזאורים.

המח הקדום שלנו פועל לפי מנגנוני פחד או עונג. כל יתר הרגשות והמחשבות שייכים למוח הגבוה יותר, המודרני יותר. מה שמאיים על ההישרדות מעורר פחד. מה שמסייע להישרדות מעורר עונג. בשביל המח הקדום, אוכל = הישרדות = עונג.

ואם זה לא מספיק, אז בערך מהיום שנולדנו מלמדים אותנו לקשר בין אוכל לנחמה ועונג. זה מתחיל כשתינוק בוכה ודוחפים לו ציצי או בקבוק, ממשיך בחיסונים בטיפת חלב שנותנים סוכריה, ואחר כך כשמקבלים מכה ואמא נותנת שוקולד שלא נבכה, ביום הולדת אנחנו שרים ש"אין חגיגה בלי עוגה" והקשר הזה הולך ומושרש בנו יותר ויותר מיום ליום.

אכילה רגשית מתרחשת כשאנחנו אוכלות רק בשביל העונג הזה, ולא כדי לתת מענה לרעב. כשאנחנו אוכלות לא כי מרכז הרעב במח אומר לנו שהוא רעב וצריך אוכל כדי שתהיה לו אנרגיה לתפקד, אלא כי אנחנו רוצות לחוות את העונג הזה. שהעונג הוא המוטיבציה לאכילה. זה יכול לקרות כמו באנטומיה, כשאת טוחנת שוקולד במיטה אחרי שנפרדת ממקדרימי, אבל זה גם יכול להיות כשסתם משעמם ואין מה לעשות, גם זה חיפוש אחרי עונג. גם כשאני עייפה ואין לי כוח לכלום, הסיר פסטה הזה מביא לי עונג.

בא לי, טעים לי, כולם אוכלים – כולם אכילה רגשית במידה ואנחנו לא רעבות.

עכשיו, אל תבינו אותי לא נכון – אני לא מנסה להיות יותר צדיקה מהאפיפיור. אין דבר כזה תמיד תמיד, לא משנה מה, אני אוכלת רק כשאני רעבה ומפסיקה עם השובע. העניין הוא התדירות של האכילה הרגשית, וכמובן כמה אני אוכלת בכל פעם כזו .

אכלנית רגשית, לא כזו שזה קורה לה פעם בחודשיים-שלושה, אלא אחת שהאכילה הרגשית מנהלת אותה ומשפיעה על החיים שלה, התרגלה כל כך להשתמש במנגנון המענג של האוכל, עד שאין לה את הכלים הרגשיים כדי להתמודד ולהכיל את הרגשות. היא זקוקה לאכילה כדי לתווך גם רגשות לא נעימים וגם רגשות נעימים. אפילו אושר (איזה באסה).

ואז היא בבעיה. היא מרגישה שהאוכל שולט בה, והאמת היא שהרגש שולט בה. כי אכילה רגשית היא עניין של רגשות, לא של אוכל.
זה יכול היה להיות באותה המידה סקס, סמים, אלכוהול, סיגריות, בינג' של סדרות ברצף…

מי שיש לה די והותר כלים להתמודד עם הרגשות, יש לה את היכולת יכולה לבחור האם לאכול או לא, ואז האכילה הרגשית מגיעה פעם בחודשיים-שלושה והכל סבבה.
אבל כשזה קורה כל יום-יומיים, זה המקום שבו אנחנו אוכלות את עצמנו. זה המקום שבו האכילה הרגשית הופכת להיות הרסנית.

כי אם פעם בכמה חודשים אני אוכלת גלידה כשאני לא רעבה וממשיכה הלאה בחיי, לא קורה כלום. אבל אם אני באופן קבוע, אם בשגרה אני אוכלת כדי לא להרגיש – אני בבעיה שהיא קודם כל בעיה רגשית: אני הרי יודעת מה לאכול, כמה ומתי; מה שאני לא יודעת זה איך להתמודד עם שעמום, לא יודעת מה לעשות עם עצמי כשאני מתרגשת ולא מכירה דרך אחרת להכיל את הכאב.

הבעיה היא שאנחנו אוכלות כי זו הדרך היחידה שלנו לחוות עונג ולברוח מכל מה שיושב עלינו.